טור 3 שנים ל-7 באוקטובר

״האמון בצבא אחרי השפל של השבעה באוקטובר, היה גבוה יותר מהאמון היום״: הזעם בעוטף על צמצום הכוחות וחוסר התקשורת מול צה״ל, אימוני כיתות הכוננות ששודרגו דרמטית - ומרכיבי הביטחון שעדיין חסרים

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, יצאנו לסדרת ביקורים בעוטף כדי לברר: האם צה״ל באמת שינה את יחסו כלפי כוחות ההגנה האזרחיים - הרבש״צים, כיתות הכוננות, וגם הרשויות המקומיות?

תמונת המצב מורכבת: אורי אפשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, משמיע באוזנינו טענות קשות וביקורת נוקבת כלפי צה״ל ומפקדיו הבכירים. אפשטיין משבח את דרגי השטח - המח״ט ומפקד האוגדה שאיתם הוא בקשר רציף, אך מספר על התעלמות כמעט מוחלטת מאלוף פיקוד הדרום יניב עשור ומהרמטכ״ל אייל זמיר.

אפשטיין מכנה זאת ״איום אסטרטגי״ של פגיעה באמון הציבור בצה״ל. והוא הניח את ההתרעה הזו בפני הרמטכ״ל זמיר, במכתב אישי שכתב לו כבר לפני חודשיים. במכתב הוא מגולל שורה של טענות קשות: ״למרות סיכומים מוקדמים שכל רידוד בסד״כ ההגנה יתאמו איתנו מראש, אנחנו מופתעים כל פעם מחדש ומגלים שיש לנו סד״כ חסר ביישובים; תקצוב מרכיבי ההגנה ביישובים - פתאום מקבלים הודעה באמצע השנה שאין תקציבים בכלל, לשום דבר, אפילו לא לטיפול ברכבים של הרבש״צים; אנחנו לא מקבלים סקירות שוטפות באופן עיתי, קבוע, על כל שינוי בתמונת האיומים בצד השני; אומרים לנו (=בצבא) הצהרות שנשמעות לפעמים כמו הצהרות פוליטיות שחמאס הוכרע והרים דגל לבן - ואנחנו שומעים ממקורות אחרים שחמאס משתקם, בונה את עצמו מחדש וחזר לייצר אמצעי לחימה״.

ראש מועצת שער הנגב מגלה שרק ב-2 יישובים בלבד במועצה שלו - הושלמה ההתקנה של כלל מרכיבי הביטחון - גדרות, שערים, מצלמות, אמצעים טכנולוגיים, חמ״לים ועוד. במועצה האזורית צה״ל הקים חמ״ל מרכזי - אבל פתאום, מספר אפשטיין, התברר שאין תקציבים להחזיק את החמ״ל ואין כוח אדם לאייש אותו - ״אני לא מפעיל את החמ״ל כיום. יש פה מסכים שקולטים את השידור מהמצלמות, אבל אין אף אחד שצופה בהם, כי כוח האדם שהיה פה - אנשי מילואים - הצבא עצר את זה ואמר פתאום שזה עלינו. אז החמ״ל לא מאויש, והצבא אומר שאין לו משאבים ועכשיו זה התפקיד של הרשות המקומית״.

את כל הדברים האלה ועוד, כתב אפשטיין במכתב האישי לרמטכ״ל זמיר, אבל עד היום - חלפו שבועות רבים - והוא לא זכה לתגובה או התייחסות: ״כתבתי מכתב אישי, כדי שהוא באמת יתייחס לזה ויבין שזה בא ממקום ענייני. רשמתי בכותרת של המכתב - ׳התרעה לאיום אסטרטגי של פגיעה באמון הציבור׳. שמתי דוגמאות על מה אני מבסס את הטיעון, אמרתי מה אני מציע לעשות, וביקשתי שתתקיים פגישה. לא קיבלתי שום תגובה מאף גורם בצבא למכתב הזה - לא מלשכת הרמטכ״ל, לא מהרמטכ״ל עצמו, לא מעוזר הרמטכ״ל, לא מהרל״ש ולא מהמזכירה. אני יודע שהוא נקלט בלשכת הרמטכ״ל, אבל מעבר לזה לא קיבלתי״. ולא רק לשכת הרמטכ״ל אינה עונה. גם קשר עם אלוף פיקוד הדרום יניב עשור - לא מתקיים. מאז שנכנס לתפקידו, עשור לא פגש את אפשטיין לפגישת עבודה אישית אפילו פעם אחת; את הפורום של כל ראשי הרשויות הוא כינס פעמיים או שלוש בלבד לסקירות מבצעיות, במהלך יותר משנה וחצי שהוא בתפקיד; וגם קשר טלפוני או בהודעות - לא מתקיים.

לאפשטיין יש ציפיות מוגזמות כנראה: ״אני מצפה מהצבא שיסדיר באופן קבוע - מפגשים קבועים. חייבים לשתף את ראשי הרשויות. אנחנו חייבים לעבוד במשותף - במיוחד אחרי שבעה באוקטובר - וכדי לשקם את האמון, חייבים יציבות וחייבים ודאות. אנשים צריכים לדעת את האמת, אל תספרו לי סיפורים. אין לי בעיה לדעת את האמת הכואבת, אין לי בעיה לדעת שיש סיכונים מאחורי הגדר - תשקפו לי אותם״.

שאלתי את ראש מועצת שער הנגב לסיום כיצד הוא מגדיר את מצב האמון היום בין התושבים לבין הצבא. התשובה שלו קשה להאזנה: ״האמון אחרי שבעה באוקטובר, אחרי הנקודה הכי הכי נמוכה, היה יותר גבוה מכפי שהוא היום. ולמה אני אומר את זה? כי אחרי שבעה באוקטובר, כשהיה ברור שכל המערכות קרסו, הצבא עשה הכל בשביל לתקן ולשקם - נכנס ללחימה, דור המפקדים שזה היה במשמרת שלו ידע להשפיל מבט ולהגיד ׳אנחנו נושאים באחריות׳. ונראה שאחרי זמן, הדור הזה התחלף, והמחויבות של הבאים בתור כבר השתנתה״.