המשך - חלק 2:

ולצד הדברים הקשים של אורי אפשטיין, גילינו בביקורים בעוטף גם שינויים דרמטיים במרכיבי ההגנה על היישובים: כיתות הכוננות הפכו למחלקות הגנה, כל אחת בתקן מורחב של 28 לוחמים. לא כל כיתות הכוננות באיוש מלא, אבל חלה התרחבות משמעותית ביחס ל-7.10. לכל לוחם יש נשק וציוד אישי בבית, ולא בנשקיה. האימונים השתנו מהקצה לקצה - במקום יום וחצי של אימונים בשנה, במקרה הטוב, היום כיתות הכוננות בעוטף מקבלות סדרה של 8 אימונים בשנה (!).

את האימונים מובילה עמותה בשם ״מגן 48״, שפועלת בשיתוף פעולה עם הצבא, וקרויה על שם 48 גיבורי כיתות הכוננות שנפלו ב-7 באוקטובר.

ביקרתי באימון מסכם לכיתת הכוננות של מושב ישע בעוטף, ולא היו שם הרבה הנחות ללוחמים: הם נאלצו להתמודד עם תרחישים מורכבים של פשיטה ליישוב; החזקת אזרחים בני ערובה במזכירות; צניחה של מחבלים על גבי מצנחי רחיפה במרכז היישוב; ונפילה בקרב של חלק מחבריהם, מבלי שהצבא מגיע במשך פרק זמן ממושך.

התרגיל היה מרשים: לא עוד תרגילי ״ניצחנו״, אלא תרגיל ביקורתי ונוקב שבו לא היו כמעט הנחות ללוחמים - לא במהלך הקרבות ולא בתחקיר המסכם אחריהם. ״לא הגעתם מספיק מהר לבית הכנסת, מחבלים עברו בבתים וטבחו בתושבים״, כעס עליהם מנהל התרגיל בסיומו. ״יש מסע הרג במזכירות!״, צרח הרבש״ץ ברשת הקשר כדי להניע את לוחמיו להתקדם.

החשש בעוטף, ביחס לאימונים, לנשקים, לכיתות הכוננות ולכל מה שצה״ל נותן היום - הוא בעיקר שלא יהיו צמצום ושחיקה במרכיבי הביטחון לאורך זמן. ״השימור לאורך זמן זה הדבר הכי קשה, ומזה אני הכי מוטרד. שהצבא יבוא ויגיד שהוא מספיק חזק ואפשר לקצץ באימונים ולהוריד אמצעים״, מסכם אילן אייזיקסון, קב״ט המועצה האזורית אשכול.