"הנעורים שבאו פתע אל סופם..." 🎼
תרבות האבל הישראלית הנפוצה היא משהו שקשה מאוד לעיכול מבחינה יהודית שורשית. היא בכיינית, ואיננה מכוונת לאימוץ ערכי הנופלים והמטרות שהם נפלו עבורן, אלא מכוונת לאימוץ ערכי הכניעה והמסכנות של "הלנצח תאכל חרב?!".
דווקא התרבות ההמונית של הסטיקרים של הנופלים מאז הטבח היא רפואה לא קטנה, וסימן ברור להתאוששות והבראה. גם תרבות המיזמים החיוביים האינסופיים שעם ישראל הקים לזכר הנופלים לכל גווניהם - היא עדות מופתית לרוח הבריאה והעוצמתית של העם.
הבעייה היא שזה לא משתקף בכלל בטקסים ובתקשורת המיינסטרימית, שמושכים חזק למטה אל האבל והעצבות כמטרה בפני עצמם, כאילו הלוחמים שחירפו נפשם בכבוד ובגבורה והיהודים שנטבחו מכיוון שהם היו יהודים - רצו שהמסקנות שלנו מכל העניין יהיו: "בואו נהיה עצובים ומיואשים, ונתלבט אם לא כדאי פשוט ללכת למקום אחר".
אבלות יהודית אמיתית זו אבלות שמחנכת ללכת לאורם של הנופלים, ולא לרדת איתם אל הקבר בבחינת: "גשם בוא רד עליי". דויד המלך בקינת דויד מתאבל באופן קורע לב על יהונתן, אבל גם משבץ בתוך הקינה את ההנצחה האופטימלית לדרכו של הקשת האגדי: "ללמד בני יהודה קשת", כדי להמשיך את פועלו.
בעיניי, הערוץ שלי הוא הנצחה הרבה יותר טובה לחבריי הגיבורים ישראל סוקול, יעקב נדלין ואורי בורנשטיין שנפלו במערכה - מאשר הטקסים מלאי הבכי והנהי שמקיפים אותנו. אני משוכנע שגם הם מסכימים איתי בכך.
הצטרפו לחפ"ש האסטרטגי