אם ניקח את עצמנו 53 שנים אחורה, היום אנחנו נמצאים בצומת האסטרטגי הקריטי של מלחמת יום הכיפורים.

המצרים והסורים פלשו לישראל במקביל. הפלישה המצרית הייתה הצלחה מסחררת. מתקפת הנגד הישראלית בדרום התרסקה באופן מוחלט, ולא היה ברור איך ישראל תצליח להדוף את המצרים מעבר לתעלה.

הפלישה הסורית כמעט והצליחה לא פחות, אבל מעדה והתפוגגה בזכות הגבורה העילאית, ובזכות היתרון העצום של עמדות ההגנה בגולן, והסורים נהדפו בחזרה אל הגבול (למעט החרמון).

אז ישראל עמדה מול דילמה עקרונית: האם לנסות להדוף את המצרים באמצעות הכוחות שהתפנו בחזית הגולן, או לפלוש לסוריה ולהשיג ניצחון בחזית אחת אל מול הפסד פוטנציאלי בחזית שנייה.

ישראל בחרה לפלוש לסוריה מתוך הנחה מפוכחת שניצחון בסיני כלל לא מובטח גם אם כל הכוחות מהצפון יועברו לשם.

הפלישה לסוריה הייתה מוצלחת באופן יחסי, אך היא מיצתה את עצמה בתחילת חג הסוכות מבלי שהושגה הכרעה מלאה מול הסורים.

אז נפל דבר בגורל המלחמה:

ישראל הגישה בקשה להפסקת אש על בסיס הקווים הקיימים שבהם הסורים הובסו והמצרים ניצחו.

שני הצדדים סירבו והמלחמה נמשכה

המצרים עשו את טעות חייהם והלכו להתקפה נוספת וכושלת בסיני על מנת להקל את הלחץ על הסורים, והדרך לצליחת התעלה והכרעת החזית המצרית נפתחה מחדש.

במקביל גם התקפות הנגד הסוריות נשחטו, וישראל הצליחה להשתלט על כל רכס החרמון מחדש ולהכריע למעשה בשתי החזיתות.

מלחמות זה גם עניין של אמונה

אני לא יודע מה אני הייתי מחליט במקום ממשלת ישראל ב-12 באוקטובר של אותה שנה, והאם אני הייתי מציע הפסקת אש של כניעה בחזית המצרית ורכס החרמון. אני מקווה שלא.

מכל מקום, כדאי לזכור את הרגע הזה שבו הממשלה בישראל התייאשה וניסתה לסיים את המלחמה בתיקו, ואיך הערבים לא הסכימו לנו להיכנע והכריחו אותנו לנצח.