כך מסתיימת סדרת הכתבות בסוף הפרק החמישי, מילים שראוי לחזור אליהן גם היום:

‏״עד כאן סיפורו של מחדל. בחמשת הפרקים ששידרנו כאן בשבוע האחרון ניסינו לספר את הסיפור במלואו, עד כמה שניתן, בהינתן שוועדת חקירה ממלכתית – לא נראית באופק. כיצד תוכנית מתקפה, שהייתה ידועה לצה"ל היטב, ונפלה לידי גורמי המודיעין – מומשה כמעט במלואה על ידי חמאס, מבלי שמדינת ישראל הצליחה לעצור אותה. הכל היה ידוע, הכל הונח על שולחנם של עשרות קצינים ומפקדים. מראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום ועד אחרון הקצינים במודיעין של אוגדת עזה – כולם הכירו – ולא הצליחו למנוע. רק אישה אחת, נגדת, ניסתה לצעוק שהמלך הוא עירום. אך קולה לא היה חזק מספיק, ורבים, רבים מדי – סירבו לשמוע. הדרג המדיני, כולל ראש הממשלה והשרים – עודכנו וקיבלו את המסמכים. לאורך שנים, הצעות חוזרות ונשנות לטפל בעזה, לחסל את ראשי חמאס, נדחו. דירקטיבה מדינית ברורה – שקט בכל מחיר, וחתירה להסדרה ברצועה. מדינת ישראל לקתה בעיוורון המוחלט. הכישלון – אינו על כתפיו של איש כזה או אחר, כי אם של מערכת שלמה. ולמערכת הזו, יש כיום משימה עליונה: לוודא, במעשים, ולא רק במילים – שלעולם לא עוד״.