ביום הזיכרון הממלכתי ל-7 באוקטובר הגעתי לפקוד את קברו של רס״ן יצהר הופמן ז״ל, מפקד פלגת הפשיטה של יחידת שלדג.
יצהר כבר עזב את הצבא, היה מהנדס בניין באזרחות ומבוני הספריה הלאומית בירושלים, שירת במילואים ימים רבים, ואחרי 7.10 החליט לחזור לשירות קבע. יצהר הוא מגיבורי קרב ההגנה על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, מהראשונים שהגיעו לקיבוץ, ובכל זאת שבועיים אחרי הטבח הוא ביקש להגיע לדבר עם אנשי הקיבוץ בים המלח, וביקש מהם סליחה שלא הגיע מוקדם יותר.

יצהר היה אמור להתמנות לסגן מפקד יחידת שלדג, ונבחר למצטיין הבסיס שלו, אך לא הספיק לקבל את ההצטיינות, ונפל בסוף ינואר 2024 מירי צלף בעיר עזה, במהלך משימה לאיתור מנהרות אסטרטגיות של החמאס.

כשבחר לחזור לשירות קבע ביחידה, זוהר אשתו הסבירה: ״יש אנחנו ויש עם ישראל - עכשיו זה עם ישראל״.

מפקדו לשעבר ספד לו ואמר ״דעו לכם אנשים, שאנחנו נפרדים מבר כוכבא של ימינו, ממאיר הר ציון של ימינו, ממרדכי אנילביץ׳ של ימינו״. כזה גיבור היה יצהר.

פגשתי את חמותו של יצהר, ישבתי איתה לשיחה קצרה ליד קברו, והיא הזכירה לי שמעגלי השכול הם לפעמים רחבים משאנחנו מצליחים לדמיין. גם אמהות-של-אלמנות הן חלק ממעגלי השכול, שחובה עלינו לחבק.

יצהר הופמן ז״ל. יש אנחנו ויש עם ישראל, עכשיו זה עם ישראל.