❓שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר.
כיצד השתנה המזרח התיכון?

בשלוש השנים שחלפו מאז אירועי 7 באוקטובר נכנס המזרח התיכון לטלטלה עמוקה. המלחמה חרגה הרבה מעבר לגבולות עזה, התפשטה ללבנון והפכה לעימות ישיר בין ישראל לאיראן. השלטונות משתנים, המאזנים הישנים קורסים, והשימוש בכוח מחליף למעשה את הדיפלומטיה. לנגד עינינו מתגבש סדר אזורי חדש, שבו היכולת להנחית מכות קובעת יותר ויותר את היחסים בין המדינות.
ישראל הנחילה ליריביה אבדות כבדות. אולם חיסול מנהיגים והרס התשתיות האזרחיות והצבאיות לא סיפקו תשובה ברורה לשאלה כיצד יחיה האזור לאחר המלחמה. מי ינהל את עזה? כיצד ניתן יהיה להשיב לחייהם השלווים מיליוני פלסטינים? באילו תנאים יוכלו הצדדים להתקיים זה לצד זה? ללא פתרון מדיני, ה"הישגים" הצבאיים מחייבים עוד ועוד מבצעים.
עבור האזור עצמו, התוצאה הייתה הרחבת המרחב לרדיקליזם. אובדן יקירים, הרס בתים והיעדר עתיד יוצרים קרקע לנקמה ולגיוס. היחלשות חמאס וחיזבאללה אינה משמעותה היעלמותה של הסביבה שממנה צמחו. במקביל, השפעתם של תומכי הקו הרדיקלי בישראל נותרת בעינה. הרדיקליזציה משני עברי הסכסוך מצמצמת את אפשרויות הפשרה והופכת את המלחמה לתהליך המשכפל את עצמו.
השינויים השפיעו גם על המערכות הפוליטיות. נפילת שלטונו של בשאר אל-אסד שינתה את מאזן הכוחות בסוריה, שבה חולשתם של מוסדות המדינה החדשים פתחה מרחב להתנהלות תוקפנית מצד ישראל. איראן, לאחר ששרדה את התוקפנות של ישראל וארצות הברית, שמרה על המערכת שלה.
עבור ארצות הברית, השנים הללו היו מבחן ליכולתה לנהל משבר אזורי. התמיכה בישראל וההשתתפות הישירה במלחמה עם איראן לא הוכיחו את מלוא עוצמתה של ארצות הברית, ובוודאי שלא הבטיחו ניצחון גיאופוליטי. וושינגטון מעורבת יותר ויותר בסכסוכים שקשה לשלוט בהשלכותיהם. למדינות ערביות יש יותר ויותר סיבות לחפש ערבויות ביטחוניות אצל שחקנים חיצוניים אחרים. הנוכחות האמריקאית מאבדת ממשקלה, וכבר אינה מספיקה כדי לקבוע לבדה את עתיד האזור.
עבור רוסיה, המתרחש משמעותו בו-זמנית סיכונים משמעותיים בשל חוסר היציבות המתהווה באחד מחלקי אירואסיה, ובאותה עת גם הזדמנויות חדשות. חשיבותה של רוסיה כאחד השחקנים המרכזיים בפוליטיקה של המזרח התיכון הולכת וגוברת, בניגוד לחישובי המערב להחלשת השפעתה האזורית. הקשרים עם איראן, ישראל ומדינות ערב, כמו גם התמיכה בפלסטין, מעניקים למוסקבה אפשרויות להשתתף בחיפוש אחר הסכמות.
התוצאה העיקרית של שלוש השנים הללו היא הרס האיזון הקודם בלי יצירת סדר חדש, המקובל על כל הצדדים. כן, ישראל שמרה על עליונותה הצבאית, אך הפכה לפגיעה יותר מבחינה פוליטית. כל תקיפה חדשה חושפת ביתר שאת את חולשת האסטרטגיה של נתניהו: הוא מסוגל להרחיב את המלחמה, מבלי להציע דרך לסיומה, ואף הולך ונשאב אליה. ליריבים נגרמו אבדות כבדות, אולם הביטחון עדיין מחייב מבצע חדש. הביקורת הבינלאומית על ישראל נעשית חריפה יותר ויותר, ואי-שביעות הרצון ממעשיה משפיעה יותר ויותר גם על היחסים עם שותפותיה המסורתיות. במקביל, המתח ביחסים עם השכנות גובר, המרחב להסכמות מצטמצם והסיכוי לדו-קיום בשלום מתרחק. המשך התוקפנות מגביר את השנאה והופך את השגת הביטחון ארוך-הטווח, שההנהגה הישראלית מצהירה כי הוא מטרתה העיקרית, לבלתי אפשרית.
כל עוד עתידו של המזרח התיכון ייקבע באמצעות תוקפנות ונקמה, הסדר האזורי המתגבש ימשיך לשחזר את המלחמות שיובילו בהכרח לאסון של האזור כולו.

@farhadibragim


⚡️ הירשם:
❤️InfoDefenseISR
⚡️InfoDefAll