כל העניין הזה עם טראמפ וההומואים על הגגות של עזה הזכיר לי איך קראתי פעם חוברת של השמאל הישראלי העמוק, שמנתחת את השיחות הכושלות של אהוד ברק בקמפ דיוויד מזווית של שמאל בנסיון להסביר למה הכישלון היה אשמתו של ברק, ולא של עצם הרעיון של השלום עם הערבים ביו"ש.
אחת הטענות העקרוניות והיפות שהועלו שם הייתה שאהוד ברק הוא אדם ש"פסל את עצמו" מלהיות רלוונטי לחתום על הסכמי שלום עם הערבים, שכן הוא צוטט לאחר ההסכמים אומר את הדברים הבאים:
"הם מוצרים של תרבות שבה אמירת שקרים… לא יוצרת שום דיסוננס. הם לא סובלים מהבעיה שאמירת שקרים גורמת בתרבות היהודית-נוצרית. האמת נתפסת כבלתי רלוונטית. יש רק מה שמשרת את המטרה שלך ומה שלא משרת".
במאמר בחוברת ההיא נאמר שאדם שזו הדעה שלו על הפרטנרים שלו לשלום איננו יכול באמת לחתום איתם על הסכם שלום, שכן הוא בז להם ולתרבותם, ומה הפלא שהוא נכשל כאשר הוא ניסה?
הטענה היא יפה, אבל היא הפוכה מהאמת. לשקר לעצמך ביחס לזולת לא מוביל אותך לשום מקום טוב איתו.
רק אדם שמבין את האויב שלו כפי שהוא יכול להצליח להשיג איתו הסדר. מי שעוצם עיניים ביחס לתכונות האויב שלו נותן לאויב את הכוח לתמרן אותו עד בלי די. אהוד ברק לא נכשל בהבאת שלום עם הערבים בגלל שהוא בז להם על תרבות השקר שלהם - את זה הוא זיהה נכון מאוד.
אהוד ברק נכשל בהבאת השלום עם הערבים מכיוון שהוא היה עיוור לחלוטין להיבטים אחרים לגמרי, ובראשם המשקל האדיר של האמונה הדתית. הוא היה בטוח שהאינטרסים יצליחו לגבור ולהדוף את האמונות של הערבים, כי ככה זה עובד אצלו, והופתע כשהוא נתקל בקיר.