אני לא יכול להגיד שהסיכום החגיגי של דובר צה"ל הסב לי נחת גדולה. הדו"ח מלא בציון הישגים ולקחים אמיתיים, אבל סדרי העדיפויות, השפה, המושגים והניסוחים פשוט מסריחים מהקונספציה הישנה.
המושגים "ניצחון", "הכרעה", "כיבוש", "אחיזה" - לא קיימים לאורך כל הטקסט. לעומת זאת, בראש העסק מוצבת רשימת החיסולים וכמות התקיפות - כאילו שזה בכלל נתון שפוי למדידת הישג. זה אפילו לא מספר מחבלים מחוסלים: זו רק כמות התקיפות. אולי יספרו לנו גם על מספר מנות הקרב שנאכלו?
לקחי הפיקודים נראים כאילו הם נכתבו על ידי הרצי הלוי
ברשימת הלקחים של פיקוד הדרום צה"ל גאה בכך שהוא הקים 40 מוצבים חדשים איפשהו, כחלק ממערך ההגנה על היישובים, אבל עוד יותר מזה צה"ל גאה בהישג הבא כאילו כל המלחמה לא קרתה, וכאילו אין לנו גבול חדש עם עזה:
"חיזוק המכשול הפיזי והטכנולוגי בגבול, שיפור יכולות האיתור והשמדת תוואי תת-קרקע".
כמו כן, צה"ל גאה ב"חיסול שרשרת הפיקוד והמחבלים שהשתתפו בטבח" - כאילו אנחנו בימים העליזים של שומר החומות שבהן ישראל מדדה את ההצלחות שלה בחיסול בכירים בלבד.
בפיקוד הצפון דובר צה"ל ממש יצא מגדרו כדי לא להסביר לנו שההישג הוא כיבוש המרחב בדרום לבנון וניסח זאת כך:
ביסוס "תפיסת הגנה חדשה" המונעת התבססות אויב באזורים המאיימים על העורף
מעניין מאוד מה היא בעצם תפיסת ההגנה החדשה הזאת המונעת התבססות אויב באיזורים המאיימים על העורף. אני סקרן לשמוע איך היא עובדת. אולי פשוט קוראים לה "כיבוש של השטח"?
בפיקוד המרכז מופיע הלקח היחיד שמנוסח בשפה קצת פחות מביכה:
"התבססות מניעתית במחנות הפליטים ובאזורי חיכוך"
גם זו שפה מסורסת מאוד ל"כיבוש", "טיהור", "גירוש" ו"אחזקה" - שזה בעצם מה שנעשה בחלק ממחנות הפליטים, אבל לפחות זה מכיל אזכור יחיד בכל הלקחים ל"התבססות" בשטח. כן כן... שטח רחמנא ליצלן, או שמא נאמר כלשון דובר צה"ל: "אזורי חיכוך". שטח זו בכל זאת מילה משיחית מדי.
בנוגע למערך המילואים והסד"כ הלוחם
דובר צה"ל למרבה המבוכה לא מסוגל להתגאות בהישג גדול יותר מאשר הקמת חטיבות דויד. כל שאר היחידות שהוא מזכיר הן בסדר גודל הרבה יותר קטן (אם כי משמעותי בכל זאת).
למה זה מביך? כי חטיבות דויד זו יוזמה שנכפתה על צה"ל מבחוץ אחרי שהרצי לא רצה להתעסק עם זה תוך כדי לחימה, והן מהוות פלסטר זמני לחלוטין, מכיוון שאין להן מערך הזנת חיילים חדשים, והן מורכבות מחיילים וותיקים מאוד מראש.
אין שום אמירה מפורשת ועקרונית שקובעת שהלקח המרכזי הוא שצה"ל צריך לגדול, ושמערך המילואים צריך להיות כשיר כמו הסדיר. יש רק אמירות עמומות על הוספת יחידות לפי הצורך המבצעי.
באמת שאם היו נותנים לאייל זמיר לנסח את הקטע הזה בעצמו - זה היה נראה פי מאה יותר טוב ומשכנע, אבל נראה שבדובר צה"ל לא מאמינים אפילו בערכיו של אייל זמיר.
השפה והדגשים צריכים להשתנות
צה"ל היה יכול לסכם ולומר שבמשך שלוש שנות הלחימה הוא כבש שני שליש משטח הרצועה ושיטח אותה, וכך הוא עשה גם ל-700 קמ"ר בדרום לבנון. גם בסוריה צה"ל יצר לעצמו אזור חיץ חדש אל מול האיום ממזרח, ונאחז בכתר החרמון שמעניק לו שליטה מודיעינית עד הרמה האיראנית במזרח.
צה"ל גם היה יכול לספר לנו על כך שהוא חיסל עשרות אלפי לוחמי אויב בכל החזיתות - יותר מאשר בכל מלחמה אחרת עד כה. הוא יכול היה גם לספר על עומק הפגיעה בתעשיית הנשק והגרעין של האיראנים.
צה"ל גם היה יכול לספר לנו שהוא השיל מעצמו את תפיסת הצבא הקטן והחכם, ושהוא צועד בעוצמה ובעוז אל עבר צבא גדול וחכם, שמסוגל לפעול בקרקע האויב בכל החזיתות במקביל - גם אם זה ייקח לו עוד קצת זמן למצות את התהליך. הוא אפילו היה יכול לדבר על מהפכת הייצור העצמי המוגבר (שזוחלת, אבל בכיוון הנכון).
במקום זה צה"ל מדבר בכל המושגים הישנים: חיזוק אמצעים טכנולוגיים בגבול, ורשימת מלאי של חיסול בכירים וכמויות של תקיפות.
על זה צריך להתאבל ביום הטבח הרבה יותר מאשר על הטבח עצמו. הטבח כבר קרה ואי אפשר לשנות זאת, אבל את התפיסות שלנו ושל הצבא שלנו דווקא כן אפשר, ואנחנו לא עושים את זה בקצב מספק.
הצטרפו לחפ"ש האסטרטגי