‏ביום שנכנסתי עם הצוות שלי לעזה התקנתי מצלמת גו פרו על הווסט והתחלתי פשוט לתעד הכל.
לא היה לי מושג מה ייצא מזה, מה המצלמה תתעד ומה אעשה עם החומרים, אבל ההבנה שאתה נמצא באירוע היסטורי גרמה לי פשוט לא לכבות את המצלמה ולתעד עשרות שעות של חומר גלם בתוך הרצועה.

בהתחלה תיעדתי את הלחימה עצמה, אבל אחר כך המצלמה המשיכה לעבוד ותיעדה את המציאות האותנטית שלנו ביום יום, את כל מה שלא רואים ולא שומעים: את השיחות בנינו - על הסיטואציות ההזויות, על הלחימה, הדילמות, על מה שגילינו על עזה, על אי הודאות, הנתק מהבית והמשפחות, האתגר הפיזי, השחיקה וההתמודות איתה ועל מה זה אומר להיות צוות לוחמים בסיירת גבעתי שרץ ביחד 18 שנה.

צילמנו הכל: מהלחימה היומיומית והסריקות מבית לבית ועד הארוחות והרגעים שבהם נצמדים לרדיו לנסות לקבל שביב מידע ממה שקורה בחוץ.
לא הייתי צריך לעשות כלום, רק ללחוץ על פליי ולבקש מהרספ שיביא עם האספקה גם כמה סוללות ספייר.

המצלמה תיעדה גם את לוחמי הפלחה"ן שהצטרפו אלינו לחלק מהתקופה, והיו עובדים סביב השעון לפוצץ את כל האמל"ח שמצאנו.
שניים מהם, אדם ביסמוט ז"ל וברק בן ואליד ז"ל נהרגו בינואר בהיתקלות בדרום ברצועה. המצלמה תיעדה אותם בשבועות האחרונים לחייהם, עם ראש מורם בשיא הפעילות המבצעית, כשהם בשיא העשייה בלב הרצועה.

כשחזרתי מהסבב הראשון בעזה החלטתי לקחת את כל החומרים ולעשות מהם סרט. ביחד העורך אלון וולפיילר והמפיקים מאי פרקל וגלעד שיאון עברנו על כל החומרים והפכנו אותם לסרט דוקומנטרי חריג מאד בנוף, שנותן תחושה שאתה ממש נמצא עם הלוחמים בפנים. לא היה יום צילום אחד נוסף לסרט הזה, כל החומרים לסרט צולמו במצלמות הגו פרו של הלוחמים: המצלמה שלי, של החובש שוהם בלוך ושל אדם ביסמוט ז"ל.

הסרט ישודר בקרוב בערוץ 13 והוא מוקדש לזכרם של אדם וברק זכרונם לברכה ולוחם הפלסר היקר והאהוב גיל דניאלס ז"ל שסיפורו גם מובא בסרט.

"100 ימים באוקטובר"
ב-8/10 בערוץ 13