חילי טרופר, ישר:

העליון סימן לאבו שחאדה את הדרך החוצה מרשימה לכנסת, וטוב שכך. זה לא קשור לנתניהו, אלא לתפיסה ערכית שמתפרסת כמעט על כל הקשת הפוליטית הישראלית.

למרות זאת, יש קבוצה בחברה שמתעקשת להביט על כל עמדה או מהלך בשדה הפוליטי דרך משקפת אחת: נתניהו.

מבחינתם, העובדה שתמכנו בפסילתו של סמי אבו שחאדה מהתמודדות לכנסת, אחרי שהביע תמיכה בטבח 7 באוקטובר, משמעותה ש״אנחנו מתנהלים לצלילי נתניהו״.

כאילו לא ייתכן שאנחנו פשוט חושבים שאסור שבכנסת ישראל יכהן אדם שאחרי הטבח משלהב את אויבינו להמשיך: ״אם עזה הקטנה הצליחה לעשות זאת, אחרים יכולים לעשות זאת באופן פשוט ויעיל יותר״.

מה משנה עמדתו של נתניהו בעניין? האם לא בהיר מוסרית מספיק שאדם כזה לא צריך לשבת בכנסת ישראל?

כך גם כשאנחנו אומרים שבממשלה הבאה יכולים לשבת רק מי שתומכים בחיסול חמאס. מיד נטען שזו ״כניעה לקמפיין של נתניהו״.
אבל אפשר להביט על העולם גם אחרת.

למשל, דרך עיניהם של תושבים בכפר עזה, בבארי ובשדרות, שאחרי 7 באוקטובר הבטחנו להם שנילחם בחמאס עד חורמה. או דרך הלוחמים שנפלו, ואלה שאנחנו עדיין שולחים לקרב.

האם הגיוני שבממשלה ששולחת לוחמים לשדה הקרב ומקבלת החלטות על המלחמה בחמאס, ישבו מי שאינם תומכים בחיסולו?

כך גם ביחס להתנגדות שלנו להקמת מדינה פלסטינית. אסור לקחת סיכון לתוצאה דומה חלילה, גם ביהודה ושומרון.

אפשר להתווכח עם העמדות שלנו. אבל הניסיון להסביר אותן דרך נתניהו מחמיץ את העניין.