עמית ערב טוב,
אני כותבת לך עם גוש מחניק בגרון, פשוט כי אני לא מסוגלת לעמוד מהצד. קוראים לי מאשה סבאג, והייתי המחנכת של מיכאל טיוקין ז"ל.
אנחנו עדיין לא מעכלים. אני ממש רואה אותו מול העיניים בכיתה יושב עם החיוך הביישן והמקסים שלו, כזה שפשוט האיר את החדר.
מיכאל היה בן יחיד לאמא שלו. הוא עלה לארץ לפני 6 שנים ונלחם בכל הכוח להתגייס לקרבי. עוד כשרק הכרנו והוא בקושי דיבר עברית, כבר הייתה לו מטרה אחת מול העיניים: להיות בגבעתי. במאי האחרון הוא נפל בבופור.
הלב של כולנו מרוסק, ואני יודעת כמה כאב יש מסביב וכמה פניות מגיעות אליך. אבל החברים שלו מהכיתה פשוט מסרבים לוותר. מכיוון שלאימא שלו אין סיוע או דרך להנציח אותו, החבר'ה אצלנו בכפר הנוער לקחו על עצמם להקים חדר כושר לזכרו - מקום שימשיך את האנרגיה והאור שהיו לו.
הם כבר ניסו לכתוב לך בעצמם, אבל ההודעה כנראה נבלעה בים הפניות. הקמפיין שלהם תקוע כרגע, ולראות את העיניים הכבויות שלהם פשוט שובר אותי מחדש.
מילה אחת ממך, שיתוף קטן, יכול לשנות את הכל ולהביא אותם ליעד. זו תהיה נחמה עצומה לאמא שלו, ולכולנו.
זה הקישור לפרויקט: https://giveback.co.il/project/91087
תודה ענקית על ההקשבה והלב,
מאשה